עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בת 28
אלו הם חיי - הולי שיט.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (2)
עצבים  (2)
אבא  (1)
אוף  (1)
אלו  (1)
אמא  (1)
דם  (1)
הם  (1)
חיי  (1)
חתכים  (1)
לעז  (1)
מוות  (1)
פקידה  (1)
קשה  (1)
קשים  (1)
ארכיון
חתכים
08/04/2018 14:39
הולי שיט
דם, חתכים, עצבים, חיים, קשים, קשה, אבא, אמא
חתכים....
הרבה ישאלו אותי - למה?
אז ההסבר הוא פשוט.
אבל צריך קצת רקע לשם ההבנה העמוקה.
אני בת בכורה למשפחה עם X ילדים.
מרגע שאני זוכרת את עצמי אבא שלי הכה אותי, קילל אותי, שנא אותי.
אוף קשה לכתוב את זה, אני יודעת שמחר או עוד שעתיים אני יכנס לקרוא את זה ויתייחס לעצמי בגועליות.
מחשבות כמו "מה את מתבכיינת?" "לא הגזמת שכתבת ככה את הכל בבוטות ובפתיחות?"  - יעברו לי בראש.
ואני ייגעל מעצמי. ממי שאני, ממה שעברתי, ממה שאני מנסה כל חיי להסתיר להדחיק, להחביא....
סעמק חטפתי מכות והשפלות עד גיל 26. זריקות מהבית, קללות איומות, שעד היום אני חושבת על עצמי שאני באמת כזו.
נחותה, מטומטמת, מכוערת שמנה טפשה בלי שכל ילדה רעה.
ושאר האחים? חיבוקים נשיקות אהבה וכיף.
ואני לבד צופה בכל זה מהצד.
אז תגידו טוב אבא ככה לפחות אמא יש לך.... ובכן, אמא זה סיפור בפני עצמו. יום אחד בעדי יום אחד נגדי, יום אחד דכאון ושעה אחרי זה אופוריה.
רוצה למות רוצה לחיות, תכיני צוואה, תשתחררי מכל הרע. יום מודה באמת ויום מכחישה.
ואני רק ילדה. רק ילדה.
סעמק אני כבר נגעלת מעצמי שאני מודה בכל השיט הזה. כי להודות בכל השיט הזה.... ובכן זה לקבל את זה. להשלים שזה מה שעבר עלי, לא להכחיש.
אוף.
הייתי ילדה סבבה ילדה שמרצה. נכון שבגיל 18 היה לי את המרד שלי, מסיבות בנים אלכוהול.... כלום לעומת מרד של ילדים אחרים. רק מנסה טועמת עולם, אבל למשפחה דתיה, אוי ויי בזיון.
בצבא בא האונס, 2 מניאקים שנעלו אותי בחדר ועשו כרצונם אחרי שהותשתי מלנסות להתנגד. הרבה אני לא זוכרת משם. גם לא רוצה לזכור.
ואז האכזבות... החבר הבוגד, החבר המסומם, החבר האלים. כולם בדפוסו של אבא.
ואני מה רציתי כל החיים? אבא שיאהב!! אבא פשוט אבא.
אני מניחה שאני כועסת על אמא שלי, ילדה בת 4 חוטפת מכות, למה לא מסרת אותי? למה לא עשית משהו? למה שתקת?????
אבל זה מה יש.
והכי מעצבן שהאחים מתחתי? לסביות, סמים, התנתקות מהמשפחה, ואני עדיין נחשבת הכי רעה. כי אני זה מה שהם הכי זוכרים, כי אני התמודדות ראשונה וזה היה להם הכי קשה. אחרי זה הם כבר התחסנו.
סעמק זה נשמע פתטי אני יודעת. אני נשמעת בכיינית לאללה, "תמשיכי בחיים! מה את מתעכבת?"
אז נכון שהקשר היום סבבה, אבל 28 שנה לא נמחקות בשניה מהתודעה.
יש מילים שמצלקות את הלב לתמיד, יש מחשבות שהכניסו לי לראש שעד היום אני חושבת על עצמי.
אדם שבור לא ניתן לתקן. תמיד יזהו בי שאני שרוטה, שבורה, מפורקת, צל.
וכל פעם שאני נזכרת בזה..... עולה החשק הזה לחתוך.
לשבת בשקט מוחלט בחדר, להוציא את סכין הגילוח, להכין יפה יפה תחבושת, נייר דבק, ופולידין, ולחתוך.
חתך ישר סימטרי, ולראות את הדם האדום נוטף.
בהתחלה המראה נורא מסודר, נראה יותר מידי בשליטה, ובא לי לאבד שליטה, ולהרגיש פאקינג להרגיש משהו. כל דבר.
אז אני עושה עוד כמה, מסודרים אמנם כי היי יש לי OCD, אבל.... כשהדם מטפטף מכולם, ונהיה אי סדר של טיפות ושבילי דם ונזילות... אז אני חוזרת לנשום.
בוהה עוד כמה דקות באדום המרהיב הזה....מרגישה את השריפה ביד.....חיה....! מרגישה!
ואז יפה יפה מנקה הכל, מורחת פולידין וסוגרת את המקום עד שיבריא.
וזה נותן לי מרחב נשימה.
למה? אני משערת שבגלל כל מה שעברתי והדחקתי ושמרתי על שפיות והמשכתי לקום כל בוקר ועוד ממשיכה...- זה רגע איבוד השליטה שלי. איבוד השליטה הכל כך מועטה שאני משיגה על הגוף שלי.
עשיתי קעקוע על החתכים,הייתה לי כבר חצי שנה טובה, והרגשתי שזה מאחורי.
אבל אני מתגעגעת לזה. להרגשה, לאיבוד שליטה, לשחרור, לדם.
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. כי זה מחלה, כי זה סתם לא טוב, לא נראה טוב לא נתפס טוב, ממכר, גורם לי לחשוב שאני סתם חלשה.
אני מתגעגעת לזה אבל יודעת שאני מתנהגת בבגרות, בשיקול דעת, בהגיוניות.
לפעמים סתם פשוט נמאס לי להיות חזקה. בא לי לצרוח חזק חזק חזק, אבל אני מתביישת, שישמעו אותי.
לפעמים קצת נמאס לי מהחיים האלה, קצת הרבה.
אני לא מוצאת עונג בקניות, באוכל, באנשים. אני מתבודדת, נהנית רק מהבריחה לספר או מהבריחה לשינה.
אין לי אהבה, אין לי למי לדאוג,אין לי עניין במרדף אחרי כסף שקונה אוכל שקונה כסף שקונה אוכל כדי שיהיה לנו כח לעבוד.

לפעמים בא לי לחתוך.

ולצרוח.

ולשכב בשקט בקבר.

שקט.

אוייש נו סעמק אני סתם מתבכיינת, והנה אני קוראת את זה וכבר מתחילה לשנוא את עצמי.
בטח עוד כמה זמן אני אקרא את מה שכתבתי, ואמחק הכל מהבושה.
אני יחשוב לעצמי "יופי ילדה מטומטמת, הוצאת, יותר טוב לך? לא. הקלה? לא. בושה עצמית? כן כן וכן."
אני כזו פוסטמה. אבל מעניין אותי לקרוא את זה אחרי זה. שיישאר לי כתוב, מה אכפת לי.
לשנוא תצמי אני גם ככה שונאת.

אני חייבת להתחיל להקל על עצמי, אבל זה כל כך קשה עד בלתי אפשרי. אז אני מתעלמת מכל מה שעברתי, שמה מסיכה של HAPPY HAPPY COOL COOL, ואז המסיכה מתנפצת ואני נזכרת בהכל ושוב שונאת את עצמי מחדש. נגעלת , מתעבת.
ומי יאהב אותי אם אני לא אוהבת את עצמי?

מי?

אני חייבת לנסות לשפר את העניין. להשלים איתו, לחבק אותו, ולקבור אותו, אבל תמיד יצוצו לי רגעים קשים כאלה, שהכל עולה וצף, שהכל מתסכל ומייאש. שכולם דוחים אותי מגעילים אותי ואני גם בלתי נסבלת לעצמי ולאחרים.

המעגל חייב להיפסק. מעניין מה יקרה עם זה.
בינתיים אני מתעדת את זה פה, בבלוג הפרטי שלי שאני מקווה מאוד שאפחד לא קורא, וממשיכה לחיות. הרי תמיד אפשר להתאבד גם מחר לא?!
בינתיים אני נאחזת בתקווה.
0 תגובות
חזל"ש
08/04/2018 11:59
הולי שיט
פקידה, עצבים, מוות, חיים, אלו, הם, חיי, אוף, לעז
אז חזרנו מחופשת הפסח הכי מסוייטת שיש בעולם.
אני והחבר התורן נפרדנו (החזיק שבועיים בדיוק.),
 לא עשינו כלום, שום טיולים שום כיופים שום כלום.
ו.....נכנסתי לדכאון רק מהמחשבה שביום ראשון אני אראה אותה. 
נקרא לה..... עמה! (חיוך זדוני...) העוזרת האישית של המנכ"ל. 
יש קטע לעוזרות אישיות של מנכל"ים - הן ביצ'יות ברמות, הן תמיד ירגישו עליונות על כולם, תמיד יהיה להם איזה שריטה הזויה כמו רגישות רבה לרעש, אבל הן יכולות לדבר בטלפון בקול כאוות נפשן.
סעמק אני שונאת אותה. כולם אומרים שהיא מרגישה מאויימת ממני, אבל זה לא זה. היא שונאת אדם, היא שונאת אותי נקודה.
כי אני יותר טובה ממנה? יש מצב. אבל לא רק.
ומה לא עשיתי מה!!! ליקקתי לה ברמות רק כדי שתניח לי!
אבל לא. זאתי יש לה כל יום משהו חדש שאני לא עושה בסדר.
"אל תצאי לעשן עם אנשים הם יעכבו אותך" - תנוחיייייי עד עכשיו לא התעכבתי למה שזה יקרה???
"כשאנשים עוצרים בקבלה לפטפט תגידי להם שאת נוראאא עסוקה" - ביצ' פליזזזזז!!! כואב לך בתותה לראות שאנשים מדברים איתי???
אח ויש עוד כל כך הרבה.
והצחוק המזוייף והחזק נורא שלה, והתחת הענק שהיא לא מזיזה מהכסא.
לפעמים בא לי פשוט לצרוח עליה. שתתאדה. שתתפוצץ.
אבל אני לא.
אני צריכה את הכסף, אז אני סותמת את הפה יפה יפה, עושה כל מה שהיא אומרת, והלב שלי מתכווץ מעצבים.
הלוואי והיה חוק כזה שכל סוף חודש אפשר להגיש משוב אנונימי על כל אחד ואחד מעובדי החברה. אוהווו כמה הייתי רושמת שם!!!!
כמה כולם היו רושמים שם.
העולם הזה לא פייר, ואני עדיין חושבת לקנות אקדח ביד 2. זה יהיה כל כך קל, אבל בינתיים אני דוחה את המחשבה הזו בכך שאני אומרת לעצמי שתמיד אפשר למות מחר. בוא נראה מה יקרה היום.

בינתיים פתחתי לי בלוג כדי שאני יוכל לרשום את הדברים ולפרוק את זעמי על המקלדת, תוך כדי שאני נראית כאילו אני עובדת. (צחוק מרושע אך עצוב)

זהו לעכשיו. חוזרת לעבוד.
0 תגובות